מדריך הטרמפיסט בעולם הבא: מפגש בין דנטה לבין עמנואל הרומי / חלק ב

על השוני

במהלך ימי הביניים אנו עדים להרחבת תחומה והשתלטותה של הכנסייה על חיי הפרט המאמין. השתלטות זו באה לידי ביטוי מובהק בתפיסת מקומה של הכנסייה בכל הקשור לחיי העולם הבא. כאשר כתב דנטה את הקומדיה, הריהו נגע במישרין במעמד של הכנסייה בעולמות החיים והמתים. לכך יש מספר שלבים:

לחלק א

pope innocent iii – כינוס לוטראן 1215

כינוס לוטראן והפרטת החטאים- ב1215, התקיים הכנס הלוטוראני הרביעי של הכנסייה, ובו הוחלט על כך שהעינויים הפיזיים הם כלי יעיל להשגות מטרות רוחניות-דתיות. בכדי לזכות בווידוי של כופרים וחוטאים הותר לנציגי הכנסייה להפעיל עינויים. האינקוויזיציה קיבלה רשות מטעם ראשי הכנסייה לשמש כזרוע הכוחנית של ממלכת האלוהים למניעת כפירה על ידי הפחדה ועינויים (3). בנוסף לכך, באותו כינוס נקבע שכוהני הדת, שהם מורי הנפש, יהיו למומחים בתחום החטאים, תנאיהם, דרכי מניעתם, ומה עונשם. (4)

כדי שהכמרים יוכלו לטפל בנפש המאמין, לרפא אותו מחוליו עליהם להכיר את החטא וגווניו. כבר במאות מוקדמות יותר החלו להיכתב ספרים וקטלוגים אשר מנחים ועוזרים לכמרים לאבחן את החטא ולהורות על העונש. ספרים אלו היו ספרים רשמיים מטעם הכנסייה והופצו לכל הקהילות. אך הם קיבלו פן עממי בכך שעם השנים הם הועתקו, הופצו גם אל מחוץ לכנסייה, והוספו להם תיקונים והתאמות מקומיות. לכן לא תמיד הם המשיכו את הקו הרשמי. לעתים במקומות שונים נוצרו מסורות שונות סביב הגישה הרשמית.

החיפוש אחר היכולת לאבחן חטא, למיינו, להפרידו, גרם לכך שההתייחסות לפרט גברה. הכמרים המוודים וגם השופטים במשפט האזרחי הפכו להיות רופאים לכל דבר, בוחני לב וכליות, חטא וסיבתו, עונשו ותנאיו. היה לכך חיזוק מצד האונברסיטאות העירוניות, אשר נתנו לתיאולוגיה אחיזה אצל שכבות רחבות יותר. האונברסיטאות צמחו בערים, בקרב בני המעמד הבינוני, אשר כבר לא השתייכו למערכת הפאודלית, וגם לא השתייכו למעמד אנשי הדת. העיור, אשר הלך וגבר במאה ה 13, הביא לשינוי תפיסות עולם. הפרט תפס מקום חשוב יותר, ונוצרה ההכרה בחשיבות ההבחנה בין אדם לאדם. ביטוי לכך ניתן למצוא, כאמור, בתפיסות החדשות על החטאים וכן בדינים האזרחיים, שלפיהם כל פרט שונה ממשנהו, כל אדם וחטאו שסיבותיו אחרות.החטא עצמו נתפש כשונה מאדם לאדם. נוצרה תפיסה שהחטא נובע מ"מחלה" שצריך לחקור, להבין ולטפל. ויותר מכך, לכל חטא בנפרד יש עונש. כל חטא וחטא יש לו עונש ברור וידוע מה הוא מחירו. על כל חטא משלמים בנפרד. התמונה המוסרית העולה מחיזיונו של דנטה מבטאת הפרטה זו. כל אדם נענש על חטאו הוא, וכל חטא יש לו מקום ספציפי ששם העונש מתקיים. ודנטה ממחיש זאת על ידי נציג מוכר בכל מדור ומדור אשר מספר את סיפורו ואת עונשו הנובע מתוך זה. על ידי כך אין זו יותר דוקטרינה בלבד אלא מציאות בעלת נפח. ומהם העונשים? הלא הם העינויים שהאינקוויזציה משתמשת בארץ החיים בכדי למנוע כפירה ומינות, חטאים ופשעים.

שני תהליכים אלו- צמיחת האינקוויזציה וכן הפרטת החטאים- הביאו לשינויים בדימויי העולם הבא. מצד אחד האינקוויזציה שימשה כמלאכי חבלה. עליה להעניש על החטאים והיא שימשה למעשה ה"בקרוב" של עינויי העולם הבא. מצד שני, העולם הבא מופרט גם הוא, לכל אדם יש תא שמחכה לו, מדור מיוחד, עונש ספציפי, ותואם את רשימות החטאים של אותה קבוצת מאמינים אשר יצרה לעצמה מסורת סביב הגישה הרשמית. כל אדם ועתידו הפרטי אשר נימדד לפי קריטריונים של חטא ועונשו.

כינוס ליון, הממסד הדתי והזמן- ב1274 התקיימה ועידת הכנסייה בליון. שם הוחלט על מבנה העולם הבא. העולם הבא בנוי משלושה חלקים – גן העדן לצדיקים, גיהינום לכופרים ולחוטאים, והפיורגאטוריום לחטאים שיש עליהם מחילה ואלה הם בעיקר חטאים שתלויים בזמן, כגון ווידוי מאוחר, או חטאים שבלב ולא במעשה, כגון כעס, קנאה וגאווה . תפיסה זו של העולם הבא החלה להתפתח כבר בימיה הראשונים של הנצרות אך רק כאן היא קיבלה מעמד של דוקטרינה דתית. יוחנן המטביל טען שהוא מטביל במים אך הבא אחריו יטביל באש. (מתי ג, 11). זוהי האש מטהרת, האש מנקה. זוהי אש הפיורגאטוריום, אשר הנכנס אליו יוצא ממנו מטוהר, ויכול להמשיך את מסעו לגן עדן. ניתן לראות את הפיורגאטוריום כממשיכו של מוסד הווידוי בעולם הבא. כאשר מאמין מתוודה על חטאו בחייו הוא משלם על כך בזמן ובכסף ובמעשים. כאשר כבר ישנה תפישה של כפרה על ידי תפילה וווידוי, גם העולם הבא נבנה כך שהעונשים למעשה הם כלי של מחילה ומירוק עוונות.

העולם הבא ממשיך את העולם הזה. המקשר בין העולמות הוא הצדק האלוהי. השופט הוא הממסד הדתי- מי לחיים, מי למתים, ומי למירוק עוונות. העונש צריך לתקן את ההרס והמצב הפגוע שנוצר בעקבות החטא. האי סדר צריך להיות מתוקן. ומי שאחראי לכך זה הממסד – "כל אשר תאסור בארץ יהיה אסור בשמים, כל אשר תתיר בארץ יהיה מותר בשמיים", כך נאמר במתיוס 16, 18-22. ופאולוס אל הרומים אומר- "בין שחיים ובין שמתים לאדון אנו שייכים" (אל הרומים 14, 8). כאשר הממסד הדתי ובראשו האפיפיור מקבלים סמכות מוחלטת לשפוט עלי אדמות את המתים ואת החיים, בתוקף היותם ממלאי מקום האל, יש קשר ישיר בין הווידוי בפני הממסד בעודך בחיים לבין המשך מוסד זה בפיורגאטוריום במתים. האש המטהרת בגיהינום היא עוד שלב שבו על המאמין לעבור בכדי להיכנס לקהילת הנבחרים אשר לאלוהים, בדיוק כמו הווידוי עלי אדמות.

הכנסייה ידעה להנחיל למאמיניה תפיסת עולם שבו ישנה סכנה מתמדת מפיתויים וחטאים העורבים למי שלא ממלא את חובותיו הדתיות. שבעה חטאים – ציור מאת בוש

המאה ה 13 הייתה מאה של חקירות, של קרטוגרפיה, של הגות וחישובים גיאוגרפים. השעון ותודעת הזמן הציבורי החלו להתפתח. הכנסייה הצטרכה להסתגל לממד חדש זה של תודעה. והיא עשתה זאת על ידי ניכוס הזמן (5). הכנסייה ידעה להנחיל למאמיניה תפיסת עולם שבו ישנה סכנה מתמדת מפיתויים וחטאים העורבים למי שלא ממלא את חובותיו הדתיות. על ידי ניכוס הזמן, זאת אומרת- שאת הזמן המאמין קונה מהכנסייה, היא יכלה להורות למאמין גם איך עליו להשתמש בזמן זה בכדי להלחם באותם כוחות. כיצד הוא עושה זאת?, על ידי תיאום-זמן מתמיד עם הממסד שמוכר לו את הזמן. הכנסייה מארגנת את החיים בזמן, מהלידה, טקסי המעבר והכניסה לקהילה, היומיום, וכמובן המוות. הצורה שבה ינוצל הזמן השאול בחיים תשפיע ישירות על הצורה שבה תתקיים הנפש לנצח. הפרט פונה לממסד בכדי להמשיך להיות מתואם-בזמן גם במותו-הפיורגאטוריום- שם האדם יכול לקנות את זמנו ולקצר את שהותו שם. וזה משימתו של הפיורגאטוריום, אשר הרעיון אודותיו התפתח בקרב הבורגנות שחיפשה מענה לפחדים האישיים (6), לתת מענה לאותם נוירוזות הנוצרות כאשר הפרט לא מתואם-בזמן עם המרכז, עם הממסד, חוסר תיאום הנחשב כחטא. בכדי להשתתף בחיי חברה נורמאלים, על הפרט להיות מתואם תמידית, לקבל את עול הזמן, ולכן חוסר תיאום נתפס כסטייה וכחטא שעליו צריך לשלם. במילים אחרות- ישנו ממסד המוביל את החיים והמתים, ועל החיים להיכנע לממסד בכדי לזכות בטוהר הנצחי, ששם אין תלות בזמן.

ניתן למנות סיבות נוספות לשינויים בתפיסת העולם שהתחוללו במאה ה 13, כגון מסעות הצלב והקשרים עם האיסלאם, העיור והפריחה במדעיים (7). במהותם שינויים אלו מבטאים שישנו ידע חדש, ישנו עולם חדש, ולכן גם העולם הבא הצריך הסבר חדש. דנטה כתב את היצירה כמה עשרות שנים לאחר ועידת ליון אשר החלה להתמודד עם שינויים אלו על ידי ההכרעה לגבי שינוי המבנה הדוקטוריניאלי של העולם הבא. לאגף החדש, הפיורגאטוריום, יש אצל דנטה ערך רב, שהרי שם הוא פוגש את ביאטריקס, אהובתו, אשר מסמלת את החסד האלוהי. באגף זה הוא עצמו בכל שלב ושלב מטהר את עצמו לקראת הכניסה לגן העדן עד כדי הווידוי והטבילה לפני הכניסה לגן העדן התחתון. אין לו ברירה אלא לעשות כך, הטיהור והתשלום על החטאים מקרבים את החסד, המסע הזה כפוי עליו, זוהי הדרך היחידה להגיע לגאולה.

יצירתו של דנטה עונה גם על מרכיב השני והוא הפרטת החטאים. דנטה יודע להבחין לאורך כל מסעו בעולמות העונשין בין חטא לחטא, בין מדור למדור, בין נענש לנענש. ויצירתו יכולה להוות מעין שיקוף של רשימות החטאים והעונשים.

נאמר הרבה על הדמיון והשוני בין יצירות דנטה ועמנואל (8), אך נראה ששני גורמים אלו נפקדו מההסברים מדוע היצירות כל כך שונות. דנטה יכל להגיע לעומק הפואטי מכיוון שהוא כותב תחת דוקטרינה דתית המאפשרת את ההפרטה שבבסיס הפואטיקה שלו. לעומתו, עמנואל לא מפריד בין חטא לחטא, בין עונש ועונש. מבחינתו, כל החטאים קשורים זה בזה, ומובילים להרבה עונשים. ויותר מכך, אין אצלו עונשים מטהרים אלא רק עונשים לצורך מיצוי הדין, עד אחרית הימים. לדוגמה: האיש הנשרף באש, הטובל בנחלי גופרית, הנדקר בקרני ראם, הנקלע לכף הקלע, שערוותו נשמטת על ידי פתן, וראשו מוטל על ראש סלע, הוא האיש שחטא באהבת דברי בלע, איש סורר ומורה, כזבן, עוסק בתורה שלא לשמה, אוהב חיי הוללות, אוהב סוגי משכב לא רגילים, מכיר בבוראו אך מורד בו, מחלל את שם האלה (203-233). וכך הלאה והלאה. חטא גורר חטא ועונש נקשר בעונש במשך יותר מעשרים אזורים. לבסוף, אל מול מדורה ענקית, לא עומד בזה ההלך ומבקש הוא מדניאל הסבר מקיף על סוגי החטאים והעונשים שמול עיניו. לאחר שמתברר לעמנואל שחייו עמוסים בחטאים שעליהם נענשים בשריפה זו, הוא פורץ בבכי מר ומבין את עתידו. הוא מתוודה על חטאיו בפני דניאל וזה אומר לו דברים מפתיעים:

"ואין ספק כי חטאת ועווית ופשעת, ואלוהים ואנשים קבעת, … אמנם במה שיגעת, ופרשת ספרי הנבואה ובעמים עוזם הודעת… עד שקמת והחזרת עטרת השמנה ליושנה… "(626-635).

וכאן פורש לפניו דניאל את מעשיו הטובים עד כדי הבטחה לגן עדן. ישנה כאן תפיסת חטא אחרת לגמרי מזו של דנטה- החטאים הם חטאים ואין עליהם מחילה, אך כל אדם נשקל גם לפי מעשיו הטובים. לכן יכול אדם לחטוא בחייו ולשאת באחריות על מעשיו, אך ישנם מעשים אשר מאפילים על כל אלו ויכולים להיחשב לצדקה לעולמים. ומה הם? פרשנות נכונה, בטחון בכוחו של האל, האדרת עוזה של היהדות בקרב היהודים ובקרב אומות העולם. וזה מקבל תוקף כאשר מתוארים בפנינו המתים אשר זכו להיכנס לגן עדן.

מלאכים רע וטוב. החטאים הם חטאים ואין עליהם מחילה, אך כל אדם נשקל גם לפי מעשיו הטובים. לכן יכול אדם לחטוא בחייו ולשאת באחריות על מעשיו, אך ישנם מעשים אשר מאפילים על כל אלו ויכולים להיחשב לצדקה לעולמים.

איזה תפיסת עולם עולה מהתופת של עמנואל? ניתן לומר שעמנואל מסתיר את הקונקרטיות המתגלה אצל דנטה, ומעדיף לדבר בכלליות(9). המקרה על הקמצנים והפזרנים אשר אצל דנטה הם מוצגים כראשי הכנסייה וכל קורא מזהה אותם, הרי אצל עמנואל הם הופכים להיות אנונימים. יתכן גם שהגורם לכך הוא הדחף של עמנואל לשקוע בשעשועים טקסטואלים עד כדי כך שהמטרה להציג את החטאים הופכת להיות מינורית (10). ההכללה והאנונימיות היא המחיר שעל עמנואל לשלם כאשר העיקר הוא יצור הטקסט. אך מתוך הטקסט עצמו עולה הסבר הוסף להכללות ולאנונימיות. וכוונתי היא לתודעה הקהילתית שעומדת בבסיס היצירה. כבר ראינו שעמנואל עצמו נידון לצדקה עקב פעילותו שלו להפצת היהדות הן כלפי אומות העולם והן על ידי חיזוק הקהילה. יותר מכך, לאורך כל מסעו בגן עדן, הריהו מקבל חיזוקים לכך שפרשנותו של כתבי הקודש היא הנכונה והיא זכות גדולה. לדוגמה שורות 880-885, המפגש עם משה, 851-858, המפגש עם יחזקאל, אשר מהללים ומשבחים את עבודת הפרשנות שלו. ולעומת זאת החל משורה 531 ישנה רשימת חטאים ועונשים ארוכה, אשר הקו המשותף לרובם הוא יחסם של החוטאים אל הדת והקהילה. לדוגמה, שורה 538- אשר שם נענשים החוטאים בחטא היהירות האינטלקטואלית, שהרי הם לא חילקו את חוכמתם. שורה 551- אלו שלא חילקו צדקות ותרומות, 553- אלו אשר מעמדם הרם הקשיח את ליבם, וכן הלאה והלאה, יושבי קרנות, רכלנים, רופאי אליל, המתבדלים מהחברה, ההולכים עם נשים נוכריות, השופטים מתוך נקמנות.

רוח הדברים שעולה מכאן היא ששני ערכים חשובים יותר מכל השאר ואלו הם הדאגה לאחדות הקהילה, והפרשנות הנכונה. במערכת של ערכים כזאת, אין מקום לפרט וכל מיקומו הוא ביחס לקהילה. הפרט נבלע בקהילה ותורם את כולו למען שרידתה. וזהו השוני המשמעותי בין דנטה לעמנואל- בצמצומו של עמנואל ביחס לדנטה שהרי כאשר העיקר הוא הקהילה, אין מקום לפרט, ואין צורך לציינו. הפרט הוא חלק אורגאני מהקהילה, וכשהפרט חוטא, הקהילה כולו נפגעת, וכשהקהילה נפגעת, אין זה משנה מי חטא. כאשר הפרט חוטא, כל העונשים האפשריים מוטלים על החוטא. הקהילה בתור העיקר היא הגיבור של היצירה וממילא מצריכה דיבור כללי, כי זה טבעה.

ניתן, אם כן, לראות ביצירה ככלי מגן על הקהילה, הן מבחינתו של עמנואל כמנהיג מקומי, (ובכך בעצם הוא מוסיף צדקה על עצמו כאשר הוא פועל לאיחוד הקהילה, ומפרש נכון את כתבי הקודש, לכן מקומה של המחברת היא ליד הארון, לנצח, כספר זיכרון, שורה 1013), והן מבחינת הערכים שמקודשים לקהילות היהודיות שבגולה. הדרך היחידה לשרוד את הגולה ותהפוכות היום, היא בחיזוק הקהילה, וכל הפוגע בה, על ידי חטא כלפי האל או פגיעה בכתבי הקודש או בין אדם לחברו, מחליש את כוח עמידתה של הקהילה כגוף אחד ושלם מול הגויים ומול האלוהים. אין מקום לפרט כשהקהילה כולה מתכנסת בגטו, במצב הזה הפרט הופך לאנונימי. מתוך כך עמנואל מציג את אנשי העולמות הבאים- הם עצמם מינורים ביחס לחטאיהם, אין צורך לציין את שמם אלא רק את הצורה שהם פגעו בקהילה. ניתן לומר אף שעמנואל מעלה את היצירה עצמה לכלל גיבור ראשי, אך זה יכול להתקיים כאשר לפרט אין משמעות, וכאשר על ידי הפרט עצמו לא ניתן להעביר את מסר האחדות והאחריות. הפרט מפנה את מקומו כגיבור לטקסט המקראי והפרשני, אך יותר מכל לקהילה כגיבור הראשי והעיקרי. מתוך כך קל לו לקבל את חסידי אומות העולם לגן העדן, אשר נבחרו לשהות שם מתוקף הבנתם את האמונה הנכונה בדבר האל העליון והנכון, והפנו עורף לאמונתם הישנה.(715-731). ויותר מהם הם הרוגי המלכות- עשרת הרוגי מלכות מימי אדריאנוס שמתו על קידוש השם- ביטולם העצמי בצורה טוטאלית למען ערך עליון, העניק להם חופות מהודרות מקושטות בכל אבני החן, ויש ביכולתם להתפלל ישירות לאלוהים בזמן שהותם בגן עדן למען החיים.

אם ראינו שאצל דנטה הכנסייה והממסד הדתי הם השופטים, מרכז הקונפורמיות, ושליחי האל לענייני חטאים, הרי שאצל עמנואל אף גורם ממסדי לא מופיע ומקבל סמכות של שפיטה ושליחות דתית. והרי זה היה באמת מצב הקהילות בגולה- אין ממסד דתי אחיד ומשותף לכולם, אין קונפורמיות אשר צריך לכוון אליה, אין ממסד אשר נותן את התרופה למחלה שהוא עצמו מדביק את המאמינים. ממילא במצב כזה ייווצרו מסורות אחרות בקהילות שונות, כל קהילה ומה שעוזר לה לשרידתה ומחזק את כוח עמידותה מול הסביבה הנוכרית. במצב של הגנה מתמדת, הלחץ החיצוני גורם להיתוך הזהויות הפרטיות והקרבה למען מה שעוזר לשרידה. ומה שעוזר לשרידה זה ההבנה הנכונה של כתבי הקודש. "נכונה"?- מתאימה ומותאמת ל"עכשיו" ול"כאן". מה שמקשר בין הקהילות היהודיות בגולה הוא אינו ממסד דתי, או דוגמה פרשנית אלא כתבי הקודש עצמם, אשר מהווים בסיס שממנו ניתן ללמוד על ההוויה הקיומית של כל קהילה על ידי הפרשנות בהתאם לאמות המידה המקובלות בקהילה. אין פרשנות אובייקטיבית שלא תלויה בפרשן ובתנאיו הסובייקטיבים אלא הפרשנות של כתבי הקודש היא רלטוויסטית ותלוית מקום וזמן. כך שמעצם היותה כזו היא דינאמית ואמורה להיות פראגמאטית- מה שעוזר שורד, מה שלא עוזר לקהילה- נכחד. עמנואל ממלא את הפונקציה של פרשן הקהילה מחד, ושל הדוגמה לחיים נכונים, מאידך. וכזה היא גם יצירתו המציגה מתכון של הישרדות- מה תורם לקהילה ומה לא. מה שתורם לקהילה מזכה בחיי נצח בקרב האל, כגון פרשנות נכונה או האדרת שם האלוהים, ומה שלא תורם מוביל אלי עונשים נצחיים, כגון משחק הקובייה.

ניתן אף להוסיף שיתכן ועמנואל לא ציין שמות חוטאים וצדיקים מכיוון שידע שיצירה זו תעמוד בביקורת הנוצרים, וכיצד יוכל יהודי מהגטו, מכובד ככל שיהיה לבקר את האפיפיור, או לטעון לחיי סבל לקיסר?. הרי ביצירתו של דנטה ישנם יותר מ300 דמויות ו 100 מהם הם בני זמנו מנהיגים, משוררים, ראשי כנסייה ומדינה (11), האם עמנואל לא הכירם או שמא בחר במתכוון, מתוך חשש וידיעה שזה לא יתרום לקהילה, לא להזכירם כלל?

יכולה לעלות טענה, מדוע, אם כן, לא הזכיר עמנואל שמות של נציגים יהודים אשר יהוו המחשה של העולם הבא, כמו אצל דנטה. תשובה אפשרית יכולה להיות שוב הפחד מפני השלטונות. יהודי רומא שחיו בגטו לא היו קהילה מיוחסת אלא כקהילה של יהודים, שמעצם טבעם חוטאים בתור היותם ככאלה. האם זה יעלה על הדעת שיהודי מביניהם יכתוב כתב האשמה על אחרים מבני קהילתו ואף יציגם לראווה בפני השלטונות כחוטאים ופושעים?. לא סביר להניח. הרי מהרגע שתפורסם יצירה שבה מואשמים יהודים בחטאים כאלה ואחרים, היא תהווה מעין הזמנה לשלטונות להתערב. כך שלא הממסד השלטוני ולא פשוטי העם היו עוברים בשתיקה על פרסום שמות החוטאים והפושעים שמתגודדים בקרב הקהילה בתוך העיר רומא.

דנטה מובל למסעו רק לאחר שהבין שאין לו ברירה אחרת אלא להתלוות לווירגיליוס בעולמות המתים בכדי להינצל מהבלבול וחוסר הדרך לצאת מיער החטאים. עמנואל קורא לעזרתו את דניאל מתוך בחירה, מתוך חשש לעתיד. ולא בכדי זה כך. הכנסייה הטוענת לאונברסאליות וטוטאליות מחילה עצמה מתוקף כך על הפרט באשר הוא, ולא משנה מה אמונתו. היא המובילה את החיים והמתים, היא הדרך היחידה לגאולה, ואין זה משנה בן איזה דת אתה, אם אתה לא איתנו אזי אתה נשרף בגיהינום שלנו. לעומתו, עמנואל מציג מצב של בחירה, אם ירצה האדם יוכל לבחור להיות איתנו. ישנם ערכים אנושיים, אמיתיים, שנובעים הן מהתגלות והן מן השכל, וכל אדם יכול להגיע אליהם על סמך השכל הישר ואלו הם ערכי היהדות. אין כפיה, כמו האינקוויזציה, אלא הכרזה- אדם בזמן משבר אמור להגיע להבנה נכונה על קיומו ועל המשך דרכו בעולם, על ידי חיפוש האמת הוא יגיע ליהדות. מי שלא מגיע לאמת אין הוא חוטא בהכרח אלא נמצא בדרגה נמוכה יותר של קיום. אך מי שמבין אלו שלא מחזיקים באמונה הנכונה אף מנסה לסתור אותה או לטעון טענות שמובלות ומובילות אלי שקר חוטא ומחטיא ועונשו מובטח בגיהנום היהודי. כך שבגיהינום של עמנואל אכן נשרפים גויים, בשריפה הגדולה הראשונה, אך אלו הם מפורסמי עולם, גויים ויהודים כאחד, אשר בדבריהם ומעשיהם פשעו נגד האלוהים ותורתו ועמו, כגון אנטיוכוס, ירבעם בן נבט, כנען הארור, אפלטון, איפוקורוס, אבן סינא, וכל מיני אחרים גויים והיהודים, אשר החטיאו את העם והעולם מפני האמונה הנכונה. הגיהינום לא מוצא לכל אחד רק מעצם היותו גוי, אלא עליו לפשוע בדעותיו, במעשיו.

הנצרות, בתור היותה התרבות השלטת בחלק מאוד גדול של העולם, ומתוך דוקטרינה דתית המקנה יכולת לקבוע לפרט את יומו ואת מותו, הריהי כופה עצמה על הפרט מרגע היוולדו עד יום הגאולה הנצחית. לעומתה, הקהילות היהודיות מפורדות במקומות שונים, ללא ממסד אחיד, מלבד כתבי הקודש, ללא דוקטרינה ממסדית ומתוך כך גם נרדפת ומתגוננת, והיא מציעה לפרט מענה לפחדים ברגעי משבר וחרדה, בעיקר על סף המוות.

ועל רקע זה נכתבו היצירות. הן מדברות על דתות שונות, אמנם קרובות, אך לעולם שונות. הגורם העיקרי המבדיל ביניהם הוא קיום הממסד הדתי ומעמדו בחיי היומיום של המאמין. הנצרות, דת ממסדית, תרבות שלטת, לוחצת להכנעת המאמין תחת שליטה בחיים ובמוות, לעומת יהדות הגולה, ללא ממסד, דת נרדפת ונשלטת, שהעיקר הוא שרידתה ככלל ולא של פרטיה.

תמונת העולם הפיזית העולה מחזיונו של דנטה היא תמונת עולם אפלטונית ותלמאית, הארץ במרכז וכל העולם סובב אותה בשכבות של קרבה לאלוהות, הרוע, החומר במרכז והאדם שנטוע בו צריך לשאוף למעלה, אל הרוח האלוהית.

קווי הקדושה כאן הם אופקיים, לכיוון ארץ הקודש, בסגנון יציאת מצרים, המאורע המכונן את תרבות ישראל

דנטה שאב את מבנה העולם מתוך הדעה הרשמית של הדת הנוצרית בדבר מרכזיותה של האדמה ביקום בניסיונו לכתוב את קורות העולם בתמונה היסטורית אחת. העולם מסתדר לפי הירארכיה ברורה- דרגות האלוהות, ודרגות הפיאודליות, כל היצורים ממוקמים ביחס לזה ולזה, לקודש ולחול, אשר תואמים ביניהם. הכנסייה היא מרכז הסדר הקוסמי, והיא המקום בו הרוח האנושית מתחברת עם הרוח האלוהית, היא המכלול הקוסמי המכיל בתוכו את החומר ואת הרוח. בנצרות התנועה היא אנכית- כלפי האלוהות וממנו. והמסע הפיזי הוא תמיד לעבר מקומות קדושים, להתרחק ממקומות שטופי חטא (13). כך, כאשר מסע פיזי לעבר הקדושה הארצית משתלבת בקדושה רוחנית לעבר הלמעלה, הרי המסע עובר אל מעבר לגבולות העולם, הוא נכנס למקום שכינת האלוהות עצמה. זהו מסעו של דנטה. מסע לעבר הקדושה הנמצאת בשמיים שם פועלים חוקים אלוהיים, שם החומר והרוח זה אחד. כאן , אצל דנטה קווי הקדושה הם לכיוון למעלה, שם יושב האל ולידו בנו. כל התקרבות לשם הריהי נכונה וכל התרחקות נתפסת כטעות וכחטא.

לעומתו, עמנואל תנועתו היא אופקית. אמנם הוא יורד לתופת אך מכאן ועד עלייתו לגן עדן הוא ממשיך בתנועה אופקית. קשה להתעלם מדמיון המסע הזה למסעות בני ישראל במדבר. וייסעו ויחנו אז, ונסענו וראינו כאן, בעולם העונשין המדברי. מסע לכיוון ארץ הקודש, שדרכו מטוהרים החטאים (של ההלך בלבד), על פני הכניסה לגן העדן ישנו ווידוי, שהוא מעין סיכום חייו של עמנואל, מה שמקביל לספר דברים שהוא סיכום היסטורי של תולדות העם לפני הכניסה לארץ המובטחת, והכניסה לארץ הקודש, דרך הסולם "על ראש סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" (660), שם הם רואים ארץ חדשה (662), ובארץ זו נמצאים כל גדולי האומה.

קווי הקדושה כאן הם אופקיים, לכיוון ארץ הקודש, בסגנון יציאת מצרים, המאורע המכונן את תרבות ישראל. ההתקדמות לשם היא מסלול של מימוש הבטחה, גאולה משיעבוד פיזי- מצרים, ורוחני- שיעבוד לחטאים. לאור זאת כעת ניתן לומר שיצירתו של עמנואל מחברת בין שלוש גלויות- גלות מצרים, במבנה המסע, גלות בבל, על ידי דניאל, גלות רומא, זמן חיבור היצירה והקונקרטיות שלה

על הדמיון בין היצירות

נדמיין לעצמנו את אחד המשוררים, היהודי או הנוצרי, שבהם אנו עוסקים, מטייל ברחוב הראשי של עיר מגוריו, אם זה וורונה או פירנצה, או אם זו רומא, במאה ה 13, ונראה אותו מגיע עד קירות הקתדרלה המרכזית, מה הוא רואה מול עיניו?

הוא רואה תמונת עולם שלמה מפוסלת על דפנות וקירות הקתדרלה, הוא שומע את שירת המלאכים, הוא רואה את כל פחדיו מעולמות העונשין והמוות מצויירים על הקירות. הנוצרי משתתף כל יום במיסה אשר מאשרת את שייכותו לקהילת הקדושים אשר לישו. הוא יודע שהכנסייה עצמה היא היא מלכות האלוהים, המבנה הפיזי לא פחות מהרעיון שמונח ביסודו. הוא יודע על סמך מקורות קדושים כגון אוגוסטינוס שהגאולה תתגשם בדמות הכנסייה השמימית. הוא נכנס ורואה על המזבח שבמרכז הכנסייה, שהוא כמובן מרכז העולם, הוא רואה את הכתובות האפוקליפטיות שעליהן (12). נשאל- כשהוא חוזה חיזיון, אמיתי או לא, באיזה אלמנטים הוא ישתמש? כיצד יעביר את המסר לקהל שומעים אשר אלה הם חייהם, לכך התרגלו, וכך הוא העולם הבא לגביהם? יתכן וייקח ממסורת אבותיו את שפתם, את הרעיון, ואת מלותיהם, אך את המבנה, החומרים, הרכיבים, הדימויים יילקחו ממראות היומיום.

מבנה היצירות הוא אותו מבנה- תהליך של מסע פיזי המתאר מסע נפשי על ידי הכוונה אלוהית המראה להלך את עולמות המתים עד למראות האלוהים, תיאורים המבטאים מצוקתו של אדם העומד מול חטאו, שרוי במבוכה וצער, עד קבלת החסד מטעם השמיים, הכוונה נכונה להרהר בחטאים, להתוודות ולהיטהר עד כדי שלמות והרגשת הנצח. אך זה רק המבנה, ישנם גם אבני הבניין.

תומס אקווינוס.

ישנם נקודות דמיון לא מעטות בין שתי היצירות. והן נובעות מהיכולת לבטא את החיזיון בציור או פיסול. גם מסע יציאת מצרים וגם מסע לכיוון הקדושה השמימית, התלמאית, ניתנים לביטויים אלו. אך יותר מכך זה יבוא לידי ביטוי כאשר ניבחן את הפרטים. מסורת עממית ועמדה תיאולוגית מקיימות דו שיח מתמיד. ניתן לראות זאת תוך כדי התפתחות רעיון הפיורגאטוריום. העמדה הרשמית בדבר קיומו נבעה מתוך כך שהחלו להתפרסם חזיונות אשר ראו את המקום, ואם זה ניתן לראיה, הרי זה גם ניתן לפיסול ולציור. אם זה צויר על קירות הכנסייה, כמקום, הרי אין לתפוס את הפיורגאטוריום כשלב מעבר בלבד, אלא כמקום פיזי. ישנו דיאלוג בין הדימוי למדומה, בין המטאפורה לבין המחשתה. אם העולם הבא יכול להתפס כמטאפורה של העולם הזה, הרי הטיול לשם הוא המחשה של מטאפורה, והדיווח על הטיול מעניק מימד של קונקרטיות למה שאמור להיות בעצם דימוי. ומהרגע שלמטאפורה ישנה המחשה מציאותית, הרי העולם הבא הוא חלק מהמציאות, וניתן להמשיך לבקר בו, לפסל אותו, לתאר אותו ולצייר אותו, עד כדי כך ששוכחים שזה מטאפורה. ולהפך- מהרגע שעולם הבא מקבל ביטוי מציאותי כדוגמת דוגמה דתית, הרי אין שום מניעה לבקר בו, בתנאי שמבנהו המתואר תואם את תכני הדוגמה. אש הפיורגאטוריום יש לה מקום מעבר להיותה שלב של היטהרות. כך היה עד כינוס הכנסייה בליון ב1274 אשר הוחלט שאכן זהו מקום ממשי ולא ביטוי מטאפורי לטיהור שאדם עובר במותו. (כאן המקום לציין שגדול המתנגדים להפיכתו של הפיורגאטוריום למקום פיזי, תומס אקווינוס, מצא את מותו בדרך לכינוס הכנסייה הדנה בסוגיה זו, ועד יום מותו הוא תפס את הפיורגאטוריום כשלב של טיהור בלבד). החזיונות היו פתוחים לכל, הם עוצבו סביב הכנסייה ובתוכה, נרשמו בספרים ואינצקלופדיות אשר נשמרו בספריות אשר כל אחד יכל לקרוא בהם. הנראטיבים היו מוכרים לכל, הטופוגרפיה (נהרות, גשרים, הרים) העונשים (שרפה, הקפאה, תליה) הדמויות (מלאכי מוות, חיות ומפלצות). כל אלה היו חלק מהמסורת העממית. דמיון מצטבר של דימויים. כך החוזים שאבו את הרעיונות מתוך התפישה העממית בכדי להציג את החוויה בצורה ובשפה מקובלת, ואף להביע דרך סוג זה של ז'אנר תפיסות עולם שונות (14). הסולם והגשר אשר מופיעים בכל חיזיון משמשים כסמלים מוכרים של מעבר איכותי מאזור לאזור. גם הנחלים ככלי לטיהור, השימוש בשליח, לכל אלה היו ביטויים וויזואלים. וככל שלאלה היתה תפוצה רחבה יותר כך המסורות היו מגוונות יותר. במאות ה 12 וה 13 היתה התפתחות עצומה של ציור ופיסול של כל מה שקשור למוות, מבנה העולמות של המתים, הקלסיפיקציה של החטאים עצמם ועונשיהם, וביטויים תרמו להפצת הידע העממי והרשמי כאחד (15) .

דנטה עצמו הוא הראשון שחזה בעולמות המתים לאחר כינוס הכנסייה. בו מתגשמת העמדה הרשמית אך גם במקביל התפיסה העממית הוויזואלית. בתקופתו של דנטה, סוף המאה 13, צייר ג'ון פקהאם (pechham), הארכיבישוף של קובנטרי, את מפת העולם וציורו מבטא עולם שבו הגיהינום במרכז האדמה, וסביבו החטאים ומדוריהם, על פני האדמה שורה רוח הקודש והטוהר האלוהי מקיף את הארץ וכל זה מוכל בתוך האל (16). ציור אשר תואם את מבנה העולם הבא של דנטה. הקתדרלות הענקיות שנבנו בערים סימלו את מלכות האלוהים, בהם נמצאים הצדיקים והמאמינים, וזה היה מבוטא על ידי ציורי קיר ענקיים, ולידם עמדו המתוודים, אשר מכינים עצמם לקראת כניסה לאזור הטהרה על ידי סיגופים ותפילות. בנוסף לכך, ספרי החוקים והפשעים שהיו שונים מאזור לאזור הביאו לכך שהמסורות העממיות סבו סביב עמדה רשמית, אשר שונתה בהתאם לפשעים המיוחדים לאזור. הדימויים המפורטים ביותר והברורים ביותר זכו להיות גם הנכונים יותר, הם עודדו ידי על הממסד אשר ידע לנצל את הביטויים האומנותים ככלי של תקשורת ישירה ומיידית עם ההמונים. ואין פלא על כך, ציור אחד של הגיהינום ושל גן עדן יכול להעביר מסר הרבה יותר חד מאשר כל דרשה של מטיף, תפוצתו רחבה יותר והרושם חזק וברור.

באווירה שכזאת, קשה לומר שדנטה ממשיך מסורת בצורה ליניארית, כחוליה בשרשרת מתפתחת של חזיונות, אלא שישנם פאזות שונות של חזיונות המערבבים רשמים ויוצרות זיקות ודמיון ביניהם. דנטה מתאים את הז'אנר למטרותיו, אמנם כולם יסכימו שזה נעשה בצורה גאונית, אך בכך הוא עומד במקביל למסורות האחרות ומתייחד בכך שהוא בעל רבדים וממדי משמעות רבים ומגוונים יותר מכל השאר. מעמד יתר לו בעיקר בכך שלראשונה ישנה התאמה בין הדוקטרינה הממסדית לחיזיון פואטי.

מתוך כך, הפומביות של הנראטיבים, ניתן להניח שגם עמנואל שואב את הנראטיבים מהמסורת העממית בין אם היא נוצרית ובין אם היא יהודית. קהל שומעיו היו יהודים ונוצרים כאחד, הוא כתב וקרא בשפת העם- איטלקית, אשר מכירים כבר כיצד העולם הבא בנוי, והוא היה חייב להתחשב בזה בכדי להעביר את המסר. הדיונים על העולם הבא לא פסחו על הגטו וגם שם היו צריכות להינתן תשובות. ועמנואל נתן תשובות ממה שהוא מכיר וממה שבני קהילתו הכירו מעצם ישיבתם בין גויים שזאת אמונתם. לעניין עמנואל נוסף גורם נוסף והוא שליהדות אין מקור ממסדי אשר ינחיל את הדוקטרינה כאמת וממילא במקרה כזה הדמיון חופשי ליצור ולבור ממה שעיניו רואות. כאשר עמנואל מזכיר את השרפה הגדולה, את הגשר, הסולם, הנחלים, העונשים, המבנה עצמו של השיר, הזכרת הכוכבים בסוף כל עולם, ניתן לומר שהוא מעתיק מדנטה, אך כמו כן ניתן לומר שאלה נראטיבים מוכרים במסורות העממיות ואלו הם הביטויים האומנותיים אשר ראה מול עיניו יומיום בהולכו בעירו ובנידודיו באיטליה והן "בשיטוטיו" במסורות היהודיות. באותה מידה שדנטה הוא לא התפתחות, כך גם עמנואל הוא לא התפתחות של המסורות הנוצריות או היהודיות אלא עיבוד אחר שמקבל משמעות שונה. לא עוד מדרש על פסוקים מהמקורות אלא יצירה פואטית חילונית אשר משתמשת בנראטיבים מוסכמים בדבר מראהו של עולם המתים. ומכאן נובע הדמיון ביניהם, הנראטיבים, אך לא המסר.

סיכום

במאמר זה ניסיתי למצות את ההבדל המוסרי העולה מתוך היצירות, הבדל אשר מעיד על ערכים שונים כעיקריים בין דתות שונות, למרות הקירבה הפיזית והזמנית של יוצריהן.

אחזור על עיקרי הדברים. הממסד הדתי והכנעתו את הפרט הוא גורם מכריע בעיצוב היומיום של המאמין ומכך גם מערכת המצוות ועתידו של הפרט תלויה בכך. חסרונו של ממסד בקהילה סגורה, כמו בקהילה היהודית הגלותית, מצמיח ערכים אחרים, בעיקר כאלה שמקדשים את הקהילתיות ואת שרידת הקהילה.

במערכת ממסדית יש חשיבות לפרט בזיקתו לממסד כשופטו, במערכת קהילתית הפרט תופס מיקום מינורי, וזהותו נעלמת למען מטרת ההישרדות של כלל הקהילה. היצירות, אם כן, מבטאות שוני במצב הקיומי. הכנסייה במאה ה 13 תפסה מקום טוטאלי בחיי המאמין, בחיים ובמוות. הקהילה היהודית ברומא באותה תקופה דאגה להישרדותה יותר מכל, וזה דרך גיבוש זהות קהילתית (בסגנון יציאת מצרים), זהות שבה הפרט נשפט לפי תרומתו לקהילה.

תפישת העולם הבא משמשת כנגזרת של אותה מערכת היחסים הנכונה של האדם עם האלוהות והקדושה, המשך של ההיבטים הארציים של מערכת היחסים של האדם בחייו, משמע, הלידה, טקסי מעבר, חגים חובות דתיות, וגם המוות (17).

האם זה נגמר שם, בגולה? לא בדיוק, ניתן לראות כיום תופעות אשר מבטאות את אותם אלמנטים של שוני.

הנה דוגמה מזמן לא רחוק: הרב עובדיה יוסף המערכת הבחירות של 1999 אמר שמצביע לש"ס מגיע לגן עדן. הסיפור הוא על אוהד ש"ס עני מרוד שמגיע לגן עדן קומה חמש, שואל את המלאך למה דווקא אני מגיע לגן עדן, אומר לו – זה בגלל פועלך, בנית בה"כ, ישיבות ומקוואות. אמר לו האיש איך זה יתכן, ענה לו המלאך- הצבעת ש"ס, הם עושים את כל זה, אז אתה שותף.סיפור זה מייצג אתוס חברתי של קבוצה שמקדשת את הקהילתיות בזמן של תחושת מצור ורדיפה – מה שתורם לקהילה מזכה לכרטיס לגן עדן.

לסיום, לא נותר אלא לדון בשאלה – לאן הגיעו המשוררים במותם?

למעשה הדעות חלוקות לגבי דאנטה וכך לגבי עמנואל, אך לגבי האחרון ישנם לנו מספר עדויות על מיקומו ואפילו על העדפתו. ואכן הובטח לו עוד בחייו שיגיע במותו אל גן העדן בזכות פרשנויותיו, למרות כל חטאיו. בשנת 1400 בערך, הגיע מטייל אחר, משה מריאטי, לסיור מודרך בעולמות המתים והוא מוצא את עמנואל מחוץ לגן עדן. הוא מקבל הסבר על כך, שעמנואל לא זכה להיכנס מפאת ניבולי פיו במחברותיו. ומה עמנואל אומר על כך (18):

"נפשי בקרבי תחשוב מחשבת, לקוץ בגן עדן ולרצות תופת,

כי אמצאה שם צוף דבש עם נופת, שם כל צביית חן וקול עוגבת,

מה לי בעדן גן ואין אוהבת, שם רק שחורות משחור או זפת,

שמה זקנות בעלות ולפת, נפשי בחברתן תהיי נעצבת,

מה לי ולך עדן, ואת אוספת כל בעלות מומים וכל איש בושת על כן חשבתיך בעיני אין,

תופת בעיני חן והוד יוספת, בה כל צבייה היקר לובשת,

ותאסוף כחל מחמדי עין…"

פורסם לראשונה באימאגו

מקורות

1) הברמן א. מ, תש"ו, עמודים 1004-1005 ( הערת תרגום מאיטלקית,שם) .

2) לה גוף, שיקאגו, 1984 , עמוד 226 .

3) לאה, ניו יורק, 1954 עמוד 117.

4) בינסקי פאול, 1996, 186.

5) פאן ריצ'ארד, קאמבריג', 2.

6) בינסקי פאול, 1996 , 186- 187.

7) מורגן אליסון, 1990, 8.

8) פישלוב דויד, 1990. פגיס דן, 1976. קאסוטו, תשכ"ו. שילוואס משה אביגדור, 1955. בצלאל רות, תשכ"ו.

גודמן, תשל"ב.

9) פישלוב דויד, תשנ"א.

10) שם, 31.

11) מורגן, 61.

12) טשרניחובסקי שאול, תרפ"ה, 48. – עמנואל מעיד על עצמו-"ויהי היום ונכנסו להיכל הגדול אשר לנוצרים, סביב להיכל היו קברות המלכים האדירים…וכתוב על כל אחד מהם מליצות צחות וקינות ערבות…"

13) גורביץ אהרון, 65.

14) מורגן, 11.

15) שם, 172.

16) שם , 170.

17) איליאדה, ערך "עולם תחתון".

18) עמנואל הרומי, ל"ח סונטות, תש"ד, עמוד 29 .

דנטה אליגיריי / הקומדיה האלוהית / תרגום – עמנואל אולסבנגר / תרשיש, י-ם, 1956 .

עמנואל הרומי / מחברות/ מהדורת דב ירדן , ירושלים, תש"ז.

בין יהודים לנוצרים / האונברסיטה הפתוחה , יחידות 2, 5, אורה לימור, עריכה- טובה צורף, 1993 .

בצלאל רות / היהודים בתרבות הרנסאנס באיטליה/ ביאליק, ירושלים תשכ"ו.

גודמן מ. / ספר התורה והחיים בארצות המערב בימי הביניים / חלק שני , הוצאת מקור. ירושלים, תשל"ב.

גירץ קליפורד / פרשנויות של תרבויות / תרגום- יואש מייזלר, כתר, ירושלים 1973.

גורביץ אהרון / מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, תמונת העולם של אנשי ימי הביניים / תרגם- פטר קרינסקוב, ירושלים, 1993.

טשרניחובסקי שאול/ עמנואל הרומי / הוצאת אשכול, ברלין תרפ"ה.

נידלר הווארד / דנטה, עמנואל הרומי והסופר היהודי / מאזניים נ"ז 1983.

סייגן קארל / עולם רדוף שדים, המדע כנר בעלטה / תרגום- עמנואל לוטם, מעריב 1997 ( עמ' 69-145).

סומנסטון שלמה / הכס הקדוש והיהודים / דביר 1994.

עמנואל הרומי / מחברות עמנואל/ הברמן א. מ, מחברות תש"ו.

עמנואל הרומי/ ל"ח סונטות / ישראל זמורה, הוצאת צבי, תש"ד.

פגיס דן / חידוש ומסורת בשירת החול העברית: ספרד ואיטליה / "ספרות", כתר 1976 .

פישלוב דויד / מ"התופת" של דנטה אל "התופת" של עמנואל, לבחינת מעמדה של מעשה היצירה הלשוניתב"מחברות" / ביקורת ופרשנות 27 , תשנ"א.

קאסוטו משה דויד / דנטה ועמנואל הרומי / מוסד ביאליק תשכ"ו .

שילוואס, משה אביגדור / חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס / ניו יורק 1955.

binski paul / medieval death, ritual and representation/ british museum press 1996.

bernstein alan, e, / the formation of hell /cornell 1993.

dan, cohn- sherbok, christopher lowis / beyond death / macmillan press, 1993.

fenn richard k. / the persistence of the purgatory / cambridge 1995.

gilbert. h. allan /dante’s conception of justice / ams. press. inc. n.y. 1965.

kvanvig jonathan l. / the problem of hell/ oxford 1933.

kung hans / eternal life? / collins, london 1984.

lea h.c / the inquisition on the middle ages / n.y. 1954.

le goff, jacques / the birth of purgatory /university of chicago press / chicago, 1984.

mircea eliade / the encyclopedia of religion / macmillan pub’ / n.y. / the 1987.

morgan alison / dante and the medieval other world / cambridge 1990.

obayashi hiroshi / death and after life, perspectives of world religions / princeton, 1969.

pefers f, e / judaism, christianity and islam /princeton 1990.

rephael s. p / jewish view of the after life / n.y. 1996.

russell jeffry burton / lucifer, the devil in the middle age / cornell uni. press 1984.